אני אשה של חוץ. הקליעה נותנת אצלי מענה ליצר הלקטת - ציידת, היוצאת למרחב לאסוף את הצמחים הנחוצים לעבודתה. הטבע מדבר אלי בשפה חמרית של מרקמים , צורות, צבעים וריחות, ואת אלו אני קולעת בסלי.
בשני העשורים האחרונים טוויתי, צבעתי, ארגתי סרגתי וקלעתי לעצמי שרשים בשימור מלאכות מסורתיות מקומיות. מלאכות ששורשיהן נעוצים עמוק באדמה ובהיסטוריה של הארץ הזו. בשמונה השנים האחרונות מתגבש ונכתב גם ספר אודות הקליעה המסורתית המקומית. אני מחפשת זקנות וזקנים הנושאים בידיהם את חוכמת הדורות, ולומדת מהם, על מנת להעביר את הידע הלאה. זו שליחות עבורי. עם זאת אני עצמי לא בעלת מלאכה מסורתית. אני לומדת שיטות עבודה רבות, והרצון שלי לנסות רעיונות חדשים, להתפתח, לשנות, ולהמציא – הוא תוצר של זמננו.
הצד האמנותי שלי רוצה ביטוי גם הוא.
השילוב בין שימור מלאכות מסורתיות לעיסוק האמנותי אינו פשוט עבורי. שני הצדדים הללו, ששניהם חשובים לי, נתפסים אצלי כמתנגשים.
פעם כתבתי
יש לי שרשים ויש לי כנפיים
השרשים מושכים למטה
הכנפיים מושכות למעלה
ובאמצע – אני – נקרעת.
בשנה האחרונה אני מנסה למצוא איזון. תערוכה זו נותנת לי הזדמנות להביא לביטוי את שני הצדדים. אני מקווה שבעזרת החשיפה ומכירת העבודות, אוכל לממש את השלמתו של הספר, ובכך דוקא הכנפיים יזינו את השרשים...
תודות למלמדי – על השרשים, במיוחד למחמד אבו נאג'ח מרמאללה, שלימד אותי לקלוע בזית, לבנות משפחת חסון משפרעם שפתחו בפני את עולם מקלעות החיטה, אום נור ז"ל– על פתיחת עולם המחצלות, וח'אולה אבו אל היג'א, על תשובות לשאלות רבות.
לאווה –סיידנפאדן מדנמרק, ממנה קיבלתי מפתחות אחרים לעולם הקליעה העכשווית
תודה לעדו על כל העזרה.